<h1>ספר המנהגות לרבינו אשר מלוניל</h1>
<h2>דף כו:</h2>
תפלת תשעה באב מנהג הוא שמתפללין רחם יי' בבונה ירושלים ערבית ושחרית, ובמנחה נחם יי' ומנהג איכה אחר תפלת ערבית מתחלתה ועד סופה ואחר כן מקננין כל מי שידע לקונן עד רביעית הלילה, וכן למחר קודם סדר קדושה ונהגו קודם תפלת המנחה לומ' נחמות או בתפלת המנחה עצמה.
כתי' שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ת"ר צריכין אנו להתאבל בכל עת על חורבן בית המקדש כמו שאמרו חכמ' ז"ל אסור לאדם למלאות שחוק פיו מפני אבילות בית המקדש. ולא בבתים מסויידים נאים ולא להתגאות בבגדים נאים יותר מדאיי ולא בתספורת יותר מדאיי, אסור לסוד ביתו אלא משייר אמה על אמה כנגד הפתח וכן בתספורת חייב לשייר בת צידעא וכו' וכיון שאמ' חכמים שבכל עת צריכין אנו לזכור חורבן בית המקדש ולמעט בתענוגים כ"ש וכ"ש בימי חורבנו כגון מי"ז בתמוז ואילך שיש להחמיר יותר עד י' באב שבו נשרף בית אלהינו ואירעו לאבותינו ה' צרות בי"ז בתמוז וה' בט' באב. ועוד מצאתי כתוב בירושלמי [פסחים פ"א ה"א] א"ר זעירא אלו נשייא דנהגו דלא [ל]מישתי חמרא מדאב עליל מנהגא שבו פסקו אבן שתייה שנאמ' כי השתות יהרסון. ונ"ב דנקראת אבן שתייה שהיתה שם שתות יין הנסוך. וראיתי נשים יקרות שנמנעות מלשתות יין ומאכל בשר מי"ז בתמוז עד י' באב ואומרות כי כן קבלו מאמותיהם דור אחר דור. ונ"ב משום הא דאמר במשנתינו בי"ז בתמוז בטל התמיד וכן בעונותינו בטל ניסוך היין, ויש מן האנשים נוהגים כן. ונהגו בספרד שאין אוכלים בשר מר"ח אב עד י' באב. ונוכל להביא ראיה מהא דתנו כשחרב בית המקדש רבו הפרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין וכול'. עד כאן לשון הר' אשר ב"ר שאול שמצאתי בספר המנהגות.
לרבינו נסים ז"ל זה שאנו נוהגין בט' באב בסעודה המפסקת שמפסיקין על תבשיל של עדשים יש לו עיקר בב"ר, דכת' ויזד יעקב נזיד אמ' לו עשו ליעקב מה טיבו של תבשיל זה. אמ' לו שמת אותו זקן. ותניא [ב"ב ט"ז ע"ב] מה עדשה זו כגלגל כך העולם, מה עדשה זו אין לה פה כך אבל אסור לדבר. ויש מן החכמים ותלמידיהם שנהגו בערב ט' באב שהן טובלין פת באפר ואוכלין אותה [ו]עליה מפסיקין, ויש לה עיקר בגמרא דבני מערבא במסכת תענית [פ"ד ה"י] רב מאן דהוה אכיל כל צרכיה הוה צבע פסתיה בקוטמא ואמ' זו היא עיקר סעודת ט' באב לקיים מה שנא' ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר.
<h2>דף כח:</h2>
וסך חשבון הימים שאף היחיד גומר בו את הלל, שני ימים של פסח ושני ימים של עצרת ותשעה ימים של חג הסוכות, והטעם מפני דחג הסוכות חלוק בכל יום ויום בקרבנות, שאין דומה קרבן של יום ראשון (דומה) לקרבן של יום שני, שהרי פרי החג מתמעטים בכל יום, אבל בפסח כל קרבנותיו שוין בכל יום, וכיון שכן כל שבעת ימי הפסח חד יומא, ותשעת ימי החג כל יומא ויומא חד יום טוב, בכל אלה הימים יחיד מברך לגמור וגומר. ובשאר הימים לא יתחיל לומר ההלל בברכה ואם התחיל גומר בלא ברכה. והצבור מברך לקרוא ולא לגמור שהרי אין אומרין אותו. ותפלת הפסח ועצרת שוות הן.
